ראשי>המגאזין>הפולני שגורם לאלפים לזוז לצלילים ישראליים
המגאזין מורשת

הפולני שגורם לאלפים לזוז לצלילים ישראליים

יאנוש מאקוך, מייסד פסטיבל התרבות היהודית בקרקוב, הוא בכלל פולני־קתולי, אבל פוקד בתי כנסת ושר עם ילדיו זמירות שבת. בריאיון מיוחד הוא מסביר על חשיבות האירוע בפולין של ימינו, ומדוע יהיה מוכן לשבת בכלא בשביל העם היהודי

כמעט כל משפט שיאנוש מאקוך מוציא מפיו במהלך הריאיון, המתנהל באנגלית, מכיל מילה או ביטוי ביידיש או בעברית. אם העוברים סמוך לשולחן בית הקפה הירושלמי מטים אוזן לשיחה בינינו, הם יכולים בקלות לחשוב שהיושב מולי הוא יהודי חם וחובב מסורת. כבר שלושה עשורים שהוא מנהל את פסטיבל התרבות היהודית בקרקוב – אירוע שהפך לשם דבר בסצנת הפסטיבלים האתניים באירופה. אבל אם תשאלו את מאקוך, יותר משהוא חוגג בימים אלה שלושים שנות פסטיבל, הוא חוגג את שבעים שנות עצמאותה של מדינת ישראל. “אני פולני־ציוני”, אומר מאקוך, על אף שהוא כלל לא יהודי. אפילו לא חצי.

הוא נולד ב־1960 בפולאווי, עיר קטנה במזרח פולין, ליד לובלין. “היינו משפחה פולנית רגילה: חצי קתולית וחצי קומוניסטית”, הוא מספר. “כבר כילד התעניינתי בהיסטוריה של העיר שלי, שלא הייתה גדולה יותר משטעטל מצוי. למזלי הוקמו שם שני מוזיאונים חשובים שגרמו לנהירה של רבים למקום, וכנער הפכתי למדריך הלא רשמי בעיר. בשלב מסוים חשבתי שאני יודע על פולאווי הכול.

“ואז, ב־1975, הגיע רגע שאני זוכר כאילו קרה אתמול. בחנות ספרים מקומית פגשתי פרופסור ידוע שהכרתי מהתקשורת, אך מעולם לא שוחחתי איתו קודם לכן. התחלנו לדבר, ופתאום הוא אמר לי: ‘אתה יודע שחצי מהאוכלוסייה של העיר הזו, עד מלחמת העולם השנייה, היו יהודים?’. הייתי המום. איש מעולם לא אמר לי דבר על כך, כולל הוריי. בבית הספר לא אמרו כלום, לכל היותר דיברו על אושוויץ וטרחו לציין שהגרמנים הרגו פולנים”.


השיחה הקצרה בחנות הפכה את מאקוך לצרכן אובססיבי של ידע בענייני יהדות. ב־1980, כשיצא ללמוד באוניברסיטה בקרקוב, ביקש ממנו הפרופסור להעביר עותק מספרו לבית הוצאה קתולי בעיר. “דפקתי בדלת, והמזכירה הזמינה אותי להיכנס. שש שנים לאחר מכן היא תהפוך לאשתי”. כעת הם היו שני פולנים שמחפשים יחד את הזהות היהודית האבודה של מדינתם. “אז כבר ידעתי קצת על יהדות”, אומר מאקוך, “אבל בקרקוב הייתה לנו גם אפשרות לעשות עם זה משהו”. יחד גילו השניים את קז’ימייז’, הפרבר היהודי העתיק של קרקוב, שאז עוד היה נידח ומוזנח בהתאם לאג’נדה של השלטון הקומוניסטי. “התחלתי להתפלל באחד משבעת בתי הכנסת בשכונה. היו שם בעיקר יהודים זקנים שנהגו כלפיי בחשדנות – בצדק, אני מוכרח לומר. נראיתי מאוד שונה. אבל הם הרשו לי להישאר ולהתפלל, ואז גם התחילו להזמין אותי לארוחות שבת וסיפרו לי סיפורים נוראיים. כמעט כולם היו ניצולי שואה.

“בשלב מסוים שאלתי את עצמי איפה כל הצעירים היהודים, למה הם לא מגיעים לבית הכנסת. התחלתי לחפש אותם, ומצאתי. אחרי שהתאגדנו כקבוצה של קצת יותר ממניין, אמרתי להם: ‘אנחנו הרי רעבים לידע, למה שלא נלמד את עצמנו?’. הקמנו מעין מועדון יהודי, ולמדנו ממש מההתחלה – אל”ף־בי”ת, ‘בראשית ברא’, קצת עברית וקצת יידיש. לא חשבנו כל כך על העתיד. חשבנו הרבה על העבר, אבל בעיקר רצינו לתפוס את הרגע. גם לא התיימרנו לבנות עתיד יהודי חדש לפולין, או משהו כזה. בנינו עולם פנימי משלנו, שהלך וצמח. בשלב מסוים הרגשתי שאני צריך לפתוח את המעגל הזה ולצאת לקהל הרחב”.

אהבה ריאלית

ב־1987 הקומוניזם כבר התחיל להראות סימני התפרקות, אבל שלטונות הדגל האדום עדיין החזיקו בפולין ביד ברזל. “היום זה נשמע הזוי”, מספר קאמוך, “אבל אי אפשר היה אז לקיים פעילויות ציבוריות שעוסקות באופן פתוח ביהדות וביהודים. תרומת היהודים לספרות, למשל? אין סופרים יהודים, יש פולנים. ובכל זאת הרגשתי שאני חייב לנסות. אמרתי, יאללה, בואו נעשה פסטיבל. שנה לאחר מכן, ב־1988, נערך הפסטיבל הראשון. לא האמנתי שהוא ישרוד כל כך הרבה שנים”.

לא חששת שתיעצר?
“לא. אמרתי לעצמי: כל העולם כולו גשר צר מאוד. מה כבר יכולים לעשות לי?”

הפסטיבל התקיים בתיאטרון קטן, עם מאה מקומות בסך הכול. ההצלחה הייתה מיידית: “במשך שבועיים האולם היה מפוצץ מדי ערב. המבקרים היו מכל שכבות האוכלוסייה, אבל כשראיתי שאנשים הגיעו עם כיפה על הראש, כמעט בכיתי. זו הייתה הצהרה ברורה: אנחנו יהודים ולא מפחדים. שנה אחר כך נפל הקומוניזם”.

מה היה תמהיל החומרים בפסטיבל הראשון?
“מתוך אינטואיציה, בלי להבין בתמהילים של פסטיבלים, חיברנו בין מוזיקה, הרצאות וסרטים. למשל, הקרנו 13 סרטים קלאסיים ביידיש. לא היו עדיין כתוביות, אז ביקשתי משניים ממתפללי בית הכנסת לעמוד בצד המסך ולתרגם. אבל אז התברר שאחד מדבר בניב גליציאני ואחד בניב ליטאי, וכל האירוע נהרס כמעט. היום אני כמובן צוחק כשאני נזכר בכך. מה שהיה לא פחות חשוב, היא העובדה שחלק מהאירועים התקיימו בקז’ימייז’. החזרנו לשם את האור”.

עם השנים, ככל שהפסטיבל גדל, עניין המימון הפך משמעותי. “בהתחלה עשינו הכול חינם, אבל בשלב מסוים היה ברור שצריך כסף כדי להמשיך ולהתפתח”, משחזר קאמוך. משרד התרבות הפולני נרתם לעזרת הפסטיבל, וממשיך בכך עד היום, אבל מי שנושא בעיקר נטל המימון הוא טד טאובה, מיליארדר פולני שנולד בקרקוב לפני מלחמת העולם השנייה. טאובה, כיום בן 78, מנהל ממקום מושבו בחוף המערבי בארה”ב קרן פילנתרופיה גדולה. “לפני הרבה שנים ניסיתי לפגוש אותו בקשר לפסטיבל, וקיבלתי כתף קרה”, מספר קאמוך. “הוא פשוט אמר לי: ‘אני לא מעוניין’. אמרתי לו שאני לא מבקש כסף, רק שיבוא לעיר הולדתו ויראה מה מתרחש בה. והוא אכן הגיע. יום לאחר מכן הוא בא אליי ושאל לכמה כסף אני זקוק.

“אז היום יש תקציב לפסטיבל – אם כי תמיד צריך לדאוג, כי בענייני תרבות הכול נזיל. אין לי ספק שהאירוע הזה לא היה מצליח לשרוד ולגדול בלי הנשמה של האנשים שהיו מעורבים בו. ראשי האוניברסיטה של קרקוב פיתחו את הפסטיבל ונתנו לו גושפנקה תרבותית, והיו מספיק אנשים שרצו להיות חלק ממנו גם אם הוא לא רווחי. והעיקר, אף אחד לא שאל אותי, או מישהו מהמארגנים, אם אנחנו יהודים או לא”.

ואחרי שלושים שנה של התעסקות בחומרים יהודיים, אתה לא מרגיש לפחות חצי יהודי?
“שני ילדיי, שימי ואולה, גדלו במשפחה פולנית מאוד מוזרה”, הוא מחייך. “הצלילים הראשונים שהם שמעו בחייהם היו זמירות יהודיות. אני גאה בכך. וכן, חשבתי פעם להתגייר. אני זוכר שאחרי אחד הקונצרטים בפסטיבל הסתובבתי לילה שלם בקז’ימייז’ עם ידידי הטוב, החזן בן־ציון מילר. בשלב מסוים אמרתי לו: ‘בנצי, אני חושב שאני צריך להתגייר’. הוא שאל: ‘אתה מרגיש או חושב?’. הבנתי לאן הוא חותר. הוא הוסיף ואמר: ‘יאנוש, יהודים יש מספיק. מה שאנחנו באמת צריכים זה אנשים כמוך. שמעת איזה קול פנימי?’. השבתי בכנות שלא. ‘אז אל תתגייר’, הוא פסק. ואני חושב שהוא צדק. אני אמנם מאמין באלוהים, אבל יחד עם זאת אני מלא בספקות. הציונות שלי באה מתוך אהבה ריאלית למדינת ישראל”.

קול התוף בארצנו
ב־1990, אחרי נפילת מסך הברזל, הגיעו לפסטיבל לראשונה מופעים מישראל. “כשאנשים דיברו איתי על תרבות ישראלית, לא הבנתי על מה הם מדברים”, אומר קאמוך. “מעולם לא עזבתי את פולין. הכרתי רק תרבות פולנית, לכל היותר יהודית־פולנית. ואז, לראשונה בחיי, עליתי על מטוס ויצאתי מחוץ למדינתי. הגעתי לישראל והתאהבתי. בפעם הראשונה שחיתי בים. בפעם הראשונה ישבתי בצימר עם בקבוק יין, ושמעתי מוזיקה ישראלית.

“זה היה שיר של להקת ‘הברירה הטבעית’. אני זוכר את ההרגשה: וואו. התופים, הקול העמוק של שלמה בר. מיד ביקשתי לפגוש אותו, והזמנתי את הלהקה לפסטיבל. אף אחד בקרקוב לא שמע עד אז על הברירה הטבעית. לא ידעתי איך ההופעה תתקבל, אבל אף פעם לא הטריד אותי מה אנשים יחשבו, אלא רק מה אני חושב שנכון. ואכן, מהצליל הראשון של התוף, הקהל היה מרותק. ההופעה הייתה הצלחה אדירה, והלהקה חזרה לפסטיבל עוד פעמים רבות”.

מאקוך מאמין שאז באמת התחיל פסטיבל קרקוב: רק כשהוא הבין שהתרבות הישראלית צריכה להיות נוכחת בו מאוד. “התרבות היהודית היא חלק חשוב בתרבות הפולנית והאירופית, ובאותו זמן צל השואה מרחף מעלינו. השואה היא הירושה שלנו, של מי שנולדו כאן וצריכים לקחת אחריות על הזיכרון. מכיוון שהפסטיבל הוא לא רק הנאה אלא גם זיכרון, התרבות הישראלית עזרה לי רבות עם החיות שלה. הפסטיבל נולד בפולין ואנחנו ממוקדים במורשת, אבל לא רק בדברים עתיקים או במוזיאונים. הגולה היא בסדר גמור, אני מכיר הרבה אנשים טובים בגלות, אבל אני ציוני”.

קורבן יכול להיות רוצח
לפני כחצי שנה פרצה סערה גם בישראל וגם בפולין, בעקבות אישור החוק שאוסר להטיל על העם הפולני אחריות כלשהי לפשעי הנאצים. בפברואר חתם נשיא פולין אנדז’יי דודה על החוק, ובמקביל העביר אותו לבחינה בבית המשפט לחוקה של המדינה. השבוע חלו שתי התפתחויות חשובות: ביום שלישי קרא איגוד המשפטנים היהודים הבינלאומי לבית המשפט לחוקה בפולין לפסול את החוק, ולמחרת הודיע ראש ממשלת פולין מטאוש מורבייצקי שממשלתו תדון מחדש בחוק, לאחר שהבינה שהוא “אינו משיג את מטרותיו”. משמעות הדיון המחודש תהיה ככל הנראה הסרת הסנקציות הפליליות כלפי מי שייחס את פשעי השואה לעם הפולני.

יאנוש מאקוך נחרץ מאוד בהתנגדותו לחוק. “נולדתי במדינה שבמשך שנים רבות חיו בה מיליוני יהודים: מרצים, פוליטיקאים, סנדלרים, במאים, מפיקים, בנקאים, שוטרים, חיילים וסופרים. שלושה וחצי מיליונים, עשרה אחוזים מהאוכלוסייה. מדינה שהיו בה שטעטלים, ישיבות ובתי כנסת לאינספור. מצד שני, נולדתי במדינה אנטישמית. חובת הזיכרון היא עלינו.

“זהו חוק טיפשי ורע מאוד, וברור שהגה אותו מישהו שלא מבין את היחסים בין פולין ליהודים. מישהו שלא מבין שאנחנו צריכים לעמוד מול ההיסטוריה ולמצוא תשובה על החטאים שלנו. נכון שהיינו קורבן של הגרמנים. מי שאומר שלא היינו – גם הוא טיפש. אבל קורבן יכול להיות גם רוצח. ופולנים רצחו יהודים. פולנים שרפו יהודים באסמים. ופולנים גם החביאו יהודים באסמים, גם זה כמובן קרה”.

תהיה מוכן ללכת לכלא בגלל אמירות כאלה?
“כמובן, אין שאלה”.

לסערה בעניין החוק יש השלכות על הפסטיבל השנה?
“אף פעם לא לקחתי את זה בחשבון. חוק בא וחוק הולך, אנחנו נשארים עם הפסטיבל. גם ככה ההתמקדות שלנו היא בדברים אחרים. תמונות מאושוויץ הן דרך אחת להנחיל את המורשת, אנחנו החלטנו להראות את האור. זה מה שאני יודע לעשות. כמו שאמר רבי זושא מאניפולי: כשאעלה לשמיים לא ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבנו, ישאלו למה לא הייתי זושא. אני משתדל להיות יאנוש”.

 

מקור: מקור ראשון | אריאל שנבל

תגובות קוראים

תגובות

מצאנו ברשת
הודעות לתקשורת / תכנים שתורגמו משפות אחרות / הודעות יח"צ / מידע שמצאנו ברשת ואשר אנו סבורים שיש בו כדי לעניין את קוראי 'ישראלים'. לתשומת לבך, התוכן המובא במסגרת זו לא נבדק על ידנו והובא לפרסום As Is מקור התוכן (אם הובא מאתר אחר ברשת) מופיע בתחתית הפוסט. אם הנך בעל הזכויות על תוכן זה ומעוניין להורות לנו להסירו - אנא פנה אל מערכת האתר ואנו מתחייבים להסיר את הפוסט מהר ככל האפשר.